Print Friendly, PDF & Email

הקדמה

מעת לעת מגיחה סוגיית שיטת הבחירות בישראל על יתרונותיה וחסרונותיה, ועולה דיון אודות השינויים הרצויים בשיטה הקיימת. מדובר בנושא חיוני שאינו מקבל יחס ראוי בדיון הציבורי, ושלרוב מעורפל ונסתר מעיני הציבור הרחב (בין היתר, הנושא כמעט ואינו נלמד בצורה רצינית במסגרות המתאימות לכך דוגמת שיעורי אזרחות וחוגי מדעי-המדינה והמשפטים). במאמר זה אציג כמה מהנקודות העיקריות בדיון על מנת להעניק נקודת פתיחה בהירה ולאפשר המשך שיח פורה ומועיל בסוגיה.

נתחיל מהסוף – בישראל ישנם ליקויים חמורים בשיטת הבחירות אשר מבדילות בינה לבין רוב (ואולי כל) המדינות הדמוקרטיות בעולם, ואשר חוטאים ליסודות הרעיוניים העומדים מאחורי השיטה. ישנם אלו שיזכירו את המימרה "If it ain’t broke, don’t fix it" – הרי עובדה היא שישראל בכל זאת מצליחה לתפקד (ואף לשגשג, ולקיים דמוקרטיה סבירה ובריאה). אלא שישנה תחושה רווחת שהשיטה אכן broke, או לכל הפחות צולעת ולקויה, ובחינה עניינית מעידה שתחושה זו מוצדקת לפחות בחלקה. בעוד שצעדים מדודים בכיוון הנכון הם ודאי מתבקשים ומבורכים, לא ניתן להכחיש שנדרשים שינויים מבניים ורוחביים מן הקצה אל הקצה. לשם קידום שינויים אלו עלינו להכיר את התנאים הייחודיים של השיטה בישראל ואת הטיעונים הסובבים אותם.

ישראל כמו כולם, אבל מיוחדת

נהוג לשייך את ישראל לקבוצת "רוב" המשטרים הדמוקרטיים, הנוהגים בשיטה ה"רשימתית-יחסית": לפי שיטה זו, הבוחרים מצביעים עבור רשימה (שהיא לרוב חופפת למפלגה) וחברי הרשות המחוקקת ("הפרלמנט") נקבעים לפי כמות הקולות היחסית שקיבלה כל רשימה. כלומר, רשימה שקיבלה 30% מבין קולות המצביעים, תקבל 30% מכלל המושבים בפרלמנט. אלא שזהו תיאור בעייתי וחלקי בלבד.

תחילה, ישראל בכל זאת חריגה מאוד, כך שקשה למנותה בכנות עם "רוב" המדינות דמוקרטיות הנוהגות בשיטה הרשימתית-יחסית. ישראל נוקטת בשיטה זו באופן טהור ומגביל שאינו מתקיים באף מדינה אחרת. בישראל נהוגה שיטת "רשימה סגורה" בה רשימת המועמדים נקבעת מראש ע"י מנגנון מפלגתי, לעומת רשימה אשר ציבור המצביעים בעצמו קובע את חבריה (הנקראת רשימה פתוחה, בה אגע בהמשך). בין מדינות ה-OECD ישראל היא היחידה שעושה זאת מלבד טורקיה (שמעמדה ואופייה הדמוקרטי מוטל בספק רב). בנוסף, בישראל המדינה כולה מהווה מחוז בחירה אחד, לעומת יישום השיטה הרשימתית-יחסית במחוזות שונים במדינה. לבסוף, בישראל ישנו בית נבחרים יחיד, לעומת שני בתי נבחרים (או יותר) אשר נקבעים בשיטות שונות תוך איזון הדדי. כך ישראל בולטת כחריגה בסקירה השוואתית גסה.

לצורך ההמחשה אביא שתי דוגמאות של שיטות מעורבות: ספרד מקיימת שיטת רשימה סגורה בהצבעה לבית הנבחרים התחתון בייצוג לפי מחוזות, בעוד שנציגי ה"סנאט" (בית הנבחרים העליון) נבחרים באופן ישיר לפי מועמדות אישית ולא לפי רשימה. הולנד מגדירה מחוז בחירה אחד בכל המדינה בהצבעה לבית הנבחרים התחתון, אלא שזו שיטת רשימה פתוחה – בו בזמן, חברי בית הנבחרים העליון נקבעים על ידי נציגי המחוזות המקומיים. אלו דוגמאות לתמהילים המאפשרים איזון בין החלופות השונות (מחוז בחירה אחד מול רבים, רשימה סגורה או פתוחה, ריבוי בתי נבחרים בפרלמנט).

זה אולי המקום להדגיש כי אין משמעות מיוחדת לגודל של ישראל כמדינה (יחסית) קטנה. ישראל היא בולטת בשיטתה החריגה גם בהשוואה למדינות דומות מבחינת גודל האוכלוסייה ושטח גיאוגרפי. בנוסף, השיטות הנהוגות ברוב המדינות (לרבות הגדולות יותר במערב אירופה ובצפון אמריקה) ניתנות ליישום במדינות קטנות יותר בקלות רבה. לצורך ההמחשה, אין מדינה הכוללת מחוז בחירה בודד של 7-8 מיליון אזרחים – גם מדינות גדולות בהרבה, מתחלקות למחוזות בגדלים המתאימים בהחלט לאימוץ בישראל.

מכל מקום, קשה לכלול את ישראל עם "רוב" המדינות הדמוקרטיות בעלות שיטה רשימתית-יחסית. באופן כללי יותר, מן הראוי שנבחן אילו שיטות רצויות או מוצלחות, ולאו דווקא מה מתקיים ב"רוב" הדמוקרטיות, שחלק ניכר מהן צעירות ועודן מעצבות את אופיין בניסוי וטעייה. לצורך העניין, יש סיבה טובה שנרצה להדמות יותר לבריטניה, ופחות לאיטליה.

השיטה האזורית-רובנית

חלק ניכר מהדיון אודות שינוי השיטה עוסק בהצעה שישראל תעבור לשיטת בחירות "אזורית-רובנית". לפי שיטה זו, המדינה מחולקת למספר מחוזות וכל מחוז בוחר בנציג (או בכמה נציגים) לפרלמנט­­. לצורך ההמחשה, בישראל ניתן לקבוע 120 מחוזות כאשר כל מחוז בוחר בנציג יחיד לכנסת, או ניתן לקבוע 12 מחוזות כאשר כל מחוז בוחר בעשרה נציגים לכנסת (באמצעות רשימה סגורה או פתוחה או סתם בהצבעה עבור מגוון מועמדים), וכן הלאה.

לרוב, שיטה זו מיישמת מנגנון בחירות לפיו הזוכה במירב הקולות במחוז מסוים "לוקח את כל הקופה" ונהיה לנציג המחוז (מנגנון זה קרוי "First Past the Post" או בקיצור, "FPTP"). תוצאה נפוצה של מנגנון זה, הוא שהציבור נוטה להצביע עבור אחד משני המועמדים המובילים, משום שלהם הסיכוי הכי גבוה לזכות, והצבעה עבור מועמד לא-ריאלי היא "מבוזבזת". לעתים קרובות אותם מועמדים מובילים הם גם אלו המשתייכים למפלגה מבוססת שכבר נתמכת על די חלק ניכר מציבור הבוחרים במחוז. לאור זאת, ­­מקובל לומר ששיטה זו מובילה לשתי מפלגות גדולות ודומיננטיות במדינה כולה (כפי שקיים בבריטניה, ארה"ב ובמדינות אחרות), לעומת מצב של ריבוי מפלגות בינוניות וקטנות.

יתרון בולט של שיטה זו הוא קשר ישיר בין הבוחר לבין נציגו בפרלמנט, אחריותיות של הנציג כלפי בוחריו, וחוסר מחויבות הנציג לקבוצות הקובעות את מקומו ברשימה מפלגתית. כלומר, בשיטה זו הציבור בוחר את נציגו באופן ישיר ולא מצביע בעד "רשימה" שנקבעה ע"י אחרים; ואותו הנציג מחויב בראש ובראשונה לאזרחי המחוז, שבבחירות הקרובות יחליטו באופן ישיר לגביו אם להשאירו בתפקידו או להחליפו בנציג אחר.

כדאי להתעכב על ביקורת שקיימת נגד שיטה זו, או לפחות נגד היתרון שצוין לעיל. הטענה היא שהקשר בין הבוחר לנבחר אינו כה ישיר ואמיתי, משום שממילא לרוב הבוחר מצביע לפי שיוכו המפלגתי של המועמד. לכן, כך נטען, הקשר בין השניים הוא פיקטיבי. בנוסף, לרוב זהות מועמד מטעם מפלגה נקבעת על ידי מנגנון מפלגתי (פריימריז או ועדה מסדרת), כך ששוב חזרנו למצב בו המועמד תלוי בקבוצה קטנה שבידיה הכוח להכתירו או להדיחו.  אכן ישנם מחקרים לפיהם גם בשיטה איזורית-רובנית, 90% מהבוחרים מצביעים לפי שיוכו המפלגתי של המועמד במחוזם.

אלא שהעמקה בנושא מראה שאין ממש בטענה תמוהה זה. תחילה, "הכל יחסי" – על אף שאין מדובר בקשר מושלם, ודאי שאינו "פיקטיבי" והוא חזק וישיר יותר מאשר כמעט בכל שיטה אחרת. גם כאשר הבוחר מצביע לפי שיוך מפלגתי בלבד, קיים קשר ישיר בין בוחר לנבחר. הבוחר יודע כי יש לו נציג יחיד, בשר-ודם, הנמצא מטעמו בפרלמנט. מערכת יחסים זו שונה בתכלית ממערכת יחסים מרוחקת בין בוחר לנבחר בשיטת הרשימות. שנית, הצבעה לפי שיוך מפלגתי כלל אינה מפתיעה ודווקא מתבקשת, ובוודאי שאינה מעידה על היעדר קשר. אזרח תומך מפלגת "לייבור" (העבודה) באנגליה עשוי להזדהות עם מועמד המפלגה, אשר קרוב ביותר לעקרונות המפלגה להם שותף גם הבוחר, ולכן אין לאותו הבוחר דילמה בין אישיות הנציג ושיוכו המפלגתי. זוהי הבחירה הטבעית עבור המצביע. נדירים הם המקרים בהם ישנה סתירה בין העדפת אישיות המועמד לבין העדפת שיוכו המפלגתי. במילים אחרות, נדרש לבדוק כיצד מתנהג הבוחר כאשר מועמד המפלגה "שלו" אינו לטעמו של הבוחר, והוא שוקל להצביע למועמד עצמאי או ממפלגה אחרת. הנתון הכללי יותר הוא חסר משמעות.

שלישית, וחשוב מכל: גם במצב המתואר, נשמר העקרון הקריטי של אלטרנטיבה עבור הבוחר, והתמריצים הנובעים מכך עבור המועמד/נציג. כלומר, המועמד יודע שבכל רגע נתון יש לבוחר חלופות ריאליות והמועמד עשוי לאבד את מקומו. אם הבוחרים אינם שבעי-רצון נתונה להם האפשרות להצביע עבור מועמד אחר. אמנם פחות סביר שהבוחר יצביע עבור מועמד מפלגה "עוינת" (על אף שתוצאה זו פחות חריגה משניתן לחשוב), אלא שבהחלט יכול הבוחר להצביע עבור מועמד עצמאי, מועמד של מפלגה קטנה אשר תואמת את עמדותיו באופן חלקי, או אפילו מועמד אחר מאותה המפלגה (במיוחד במחוזות אשר להם יש יותר מנציג אחד בפרלמנט). עוד, המנגנון המפלגתי לקביעת זהות המועמד לוקח בחשבון את אהדת הציבור כלפי המועמד. אם נדמה שהבוחרים אינם שבעי רצון, המפלגה עצמה עשויה להעמיד מועמד אחר תחת הנוכחי. הדברים הללו תקפים למועמד המבקש לזכות בבחירות, וביתר שאת תקפים לנציג מכהן שמעוניין להבחר בשנית. קחו לדוגמא את הבחירות הכלליות של 2015 בבריטניה: אחד מחברי הפרלמנט הבכירים ביותר של מפלגת "לייבור", אד באלס (Ed Balls), הודח ממקומו כנציג מחוזו ותחתיו נבחר מועמד המפלגה השמרנית. הדבר דומה למצב בו גלעד ארדן (כיום מס' 2 ברשימת הליכוד) מודח בפתאומיות וכלל אינו נכנס לרשימת הליכוד ולכנסת. המסר הוא חד משמעי – לאף אדם אין כסא "מובטח". לאור כל האמור, נראה שאין ביסוס או הצדקה לטעון שמדובר בקשר שהינו "פיקטיבי", ומכל מקום יתרונותיה הרבים של שיטה זו עומדים לזכותה.

הדמיות דמיוניות

טקטיקה חביבה שמופיעה בדיונים אלו היא השימוש ב"הדמיה" של תוצאות בחירות, כאשר משליכים הצבעה בבחירות אמיתיות על שיטה אחרת. לדוגמא, לוקחים את הבחירות שהתקיימו ב-2009 ובודקים מה היו התוצאות אילו הבחירות היו לפי מחוזות. אלא שבהדמיה מסוג זה ישנה בעיה, ועצם עריכת והצגת הדמיה שכזו חוטאת לדיון ואף מסתכנת בהטעיה חמורה. הרי שינוי שיטת הבחירות תביא בהגדרה לשינוי באסטרטגיית ההצבעה של הבוחר, שינוי באופי ושיטת הקמפיין של המועמדים, וכן באינספור משתנים המשליכים על ההצבעה ועל תוצאות הבחירות. לכן מקובל לחשוב בתחום מדעי המדינה כי הדמיה שכזו היא תמיד שרירותית.

למה הדבר דומה? ניתן לעשות מחקר על משחקי כדורגל: נגיד שהיה משחק בין קבוצת "הפועל בית שמש" לבין ברצלונה, וברצלונה נצחו. עכשיו נשנה את כללי המשחק ונחיל בדיעבד כל מיני כללים חדשים (לדוגמא: גול ממרחק רב יותר שווה יותר נקודות, או גול ע"י שחקן עם כרטיס צהוב לא נספר). אולי היה מתגלה שלפי כללים חדשים אלו, הפועל בית שמש דווקא היתה "מנצחת" את ברסה! אלא כמובן שהשוואה זו חסרת משמעות, שהרי תחת כללים שונים אלו, המשחק כולו היה מתנהל אחרת. המאמנים, הקבוצות והשחקנים היו מתאימים את האסטרטגיה לאותם כללים אחרים, כך שאין לדעת מי היה מנצח לפי הכללים החדשים, רק בהתבסס על משחק עבר שעליו חלו כללים שונים. על כן, לא רק שהדמיה שכזו אינה רלוונטית, אלא על פניו היא מזיקה להבנת הסוגיה. לא ניתן להסיק מסקנות מועילות לגבי שיטת בחירות, באמצעות החלת שיטה אחת על בחירות שהתקיימו לפי שיטה אחרת.

טענה נפוצה נוספת נוגעת לתהליך קביעת גבולות מחוזות הבחירה. כידוע, קביעת גבולות המחוזות חשופה למניפולציות בהתאם לריכוזי האוכלוסייה (טכסיס שמכונה "gerrymandering"). הכוונה היא שמי שקובע את המחוזות עצמן, יכול לעשות זאת בצורה שמחלקת אוכלוסיות באופן שקבוצה מסוימת תישאר מיעוט  בכל מחוז ותקבל פחות ייצוג בפרלמנט. לאור זאת יש הטוענים כי במציאות הישראלית תהליך זה יהיה מורכב מדי ושנוי במחלוקת, ולכן אינו שווה את המאמץ. טענה זו תמוהה ביותר.

ראשית, מורכבות תהליך דמוקרטי ואתגר ביישומו אינו מהווה תירוץ נגד אימוצו, במיוחד כאשר ייתכן והוא מוצדק ונדרש בפני עצמו. לא כל שכן כאשר מדובר בבעיה "קלאסית" אשר כמעט כל מדינה דמוקרטית מתמודדת עמה באופן כזה או אחר, לרוב ביעילות וביצירתיות. כלומר, הסיכון במניפולציה כזו אינו בגדר "חידוש", והואיל ואינו מהווה מכשול בדמוקרטיות רבות אחרות, אין הצדקה שיהווה מכשול אצלנו. בכלל, הדמוקרטיה היא עסק מורכב ומסובך. דווקא ככל ששיטה היא פשוטה מדי היא מסתכנת גם בפשטנות, וחשודה ככזו שאינה מתאימה דיה למערכת הדמוקרטית. שנית, יודגש כי אפילו ברוב המדינות הנוקטות בשיטה רשימתית-יחסית ישנה חלוקה למחוזות, ולהרכב האוכלוסייה בכל מחוז ישנה השפעה רבה . כלומר אתגר זה של קביעת מחוזות קיים בכל מקרה ובכל שיטה, למעט המקרה החריג של ישראל (שיטה רשימתית-יחסית ללא מחוזות) שמתחמקת ממלאכה זו.

כמות נגד איכות

אחת הסוגיות הקריטיות ביותר, ומאוד רלוונטית לישראל, היא זו של היתרונות והחסרונות של ריבוי מפלגות בינוניות וקטנות, לעומת שיטה עם מספר מצומצם של מפלגות גדולות. זוהי סוגיה אשר קיימת ועומדת בפני עצמה, והיא עולה גם בהקשר אימוץ השיטה האזורית-רובנית. כזכור, שיטה זו מעודדת מערכת של מפלגות גדולות ובודדות (כמו בבריטניה וארה"ב), בעוד שהשיטה הרשימתית-יחסית מעודדת מערכת של ריבוי וגיוון מפלגתי (כמו בישראל). בין הטיעונים בעד ריבוי מפלגות ונגד מערכת דו-מפלגתית, נפוץ במיוחד לשמוע את אלו: (1) שריבוי מפלגות משפר את המשילות ואת היציבות הממשלתית, ו-(2) שמערכת מרובת-מפלגות מתאימה יותר לחברה הטרוגנית ושסועה כמו זו של ישראל.

בנוגע לטיעון הראשון, מחקרים רבים מראים תופעה הפוכה בתכלית. כזכור, מערכת דו-מפלגתית נוטה לייצר ממשלות שהן חד-מפלגתיות (כלומר ממשלה שנתמכת על ידי מפלגה אחת), ויש לך השלכות עצומות. הנה כמה דוגמאות של מסקנות העולות ממחקרים אלו: ככל שיש יותר מפלגות בקואליציה, כך פוחתים סיכויי הממשלה לקדם חקיקה, כלומר הממשלה תתקשה יותר לבצע את המשימות לשמן היא נבחרה; תוחלת חיים של ממשלות קואליציה (ממשלה הנתמכת על-ידי ריבוי מפלגות) היא חצי מתוחלת החיים של ממשלות חד-מפלגתיות, כלומר ממשלה המסתמכת על מפלגה אחת עשויה לשרוד פי 2 מהזמן; וכן ממשלות קואליציה יקרות בהרבה מממשלות חד-מפלגתיות (כלומר התקציב גבוה בהרבה אף אם איכות והיקף השירותים לציבור נשאר כמות שהוא). יש בממצאים אלו כדי לפגוע אנושות בטענה שריבוי מפלגות מביא ליותר יציבות ממשלתית.

אלא שיש כאן עניין מהותי יותר. יציבות ממשלתית אינה מטרה בפני עצמה, על אף שנחשבת למדד כללי של "בריאות" המערכת. ציבור דמוקרטי נהיה מתוסכל ככל שהוא עד להוצאות מנופחות בשל "אילוצים קואליציוניים", ובעיקר מתייאש ממערכת שאינה מצליחה לבצע את תפקידה העיקרי, שהוא קידום חקיקה ועיצוב מדיניות באופן אפקטיבי. לכן עם כל הכבוד ל"יציבות" הנכספת, ודאי שיש עדיפות עליונה ליכולת קידום מדיניות ולא לקיפאון הכרחי כתוצאה משיטת ריבוי מפלגות. יציבות היא חסרת ערך אם משמעותה חוסר אונים ואי-יכולת לחוקק חוקים או לנהל מדינה.

סכנה אמתית ומוחשית בכל דמוקרטיה היא אבדן אימון הציבור במוסדותיה וביכולתו לעצב החלטות במדינה. לא ניתן לשמר אימון כזה כאשר כל ממשלה קפואה במקומה ואינה מצליחה לקדם דבר. נקודה זו מאיינת מעיקרם את רוב הטיעונים בעד ריבוי-מפלגות הנוגעים למשילות וליציבות, שהופכות לחסרי משמעות לאור התוצאות ההרסניות של ריבוי-מפלגות. כדאי להזכיר את רפובליקת ויימאר בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון: ישנה תמימות דעים בין חוקרים שריבוי המפלגות, וכתוצאה ממנו הקושי בבניית קואליציות וקיום בחירות תכופות, תרם רבות לתחושת תסכול וחוסר אמון במערכת הדמוקרטית מצד הציבור הגרמני. דבר זה הקל מאוד על מלאכתו של היטלר בפירוק והכנעת הדמוקרטיה הגרמנית.

נתקדם לטיעון השני בעד ריבוי מפלגות. לעתים קרובות ניתן לשמוע טענה כללית הגורסת כך: "בחברה הטרוגנית ושסועה, ריבוי מפלגות מחייב פשרות שהן הכרחיות לאמון הציבור וללגיטימיות ההחלטות הממשלתיות." טענה זו היא מוזרה והדעת נותנת כי ההיפך הוא נכון, כפי שיפורט בהמשך. באופן דומה נפוצה הטענה לפיה "השיטה האזורית-רובנית (והשלטון החד-מפלגתי) מדירה קבוצות סקטוריאליות ומיעוטים שונים, שאינם מקבלים במה במנגנונים הפוליטיים." גם עם טיעון זה ניתן להתמודד בקלות.

בפשטות, ריבוי מפלגות עשוי להביא דווקא להתחפרות בעמדות אידאולוגיות ובאינטרסים סקטוריאליים, להתבדלות קבוצתית, להקצנה הדרגתית, לסחטנות אגרסיבית בתוך הקואליציה או להדרה מוחלטת מחוץ לקואליציה. הקהלים של מפלגות מיעוט נחשבים לרוב כ"שרופים", ולמפלגות השלטון כמעט ואין תמריץ (או סיכוי ריאלי) לקבל את תמיכתם. כך, למפלגות השונות אין תמריץ להתפשר, ואפילו ישנם תמריצים ברורים שלא להתפשר. מפלגה קטנה נמדדת לרוב לפי אג'נדה ספציפית מאוד, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להיראות כמוותרת על תחומי הליבה שלה. כתוצאה, כמעט כל "התפשרות" מדומית בין מפלגות הינה קצרת-טווח וקצרת-ראייה, מתוך שיקול מיידי של שרידות פוליטית. אותה התפשרות היא גם לרוב חד-כיוונית כלפי המפלגות הקטנות, אשר ממנפות את כוחן היחסי הרבה מעבר לגודלן ותמיכתן באוכלוסייה.

כך גם קואליציות של ריבוי מפלגות פוגעות באימון הציבור ובלגיטימיות החלטות הממשלה. מפלגות שמייצגות קהלים מובחנים נשארות מחוץ לקואליציה ולממשלה וחשות בחוסר אונים פוליטי מוחלט. בד בבד, מדיניות ממשלתית נתפסת בידי רבים כפגומה או פסולה ככל שהיא נגועה באינטרסים צרים של קבוצה סקטוריאלית אגרסיבית, לעתים אף בעיני תומכי מפלגת השלטון העיקרית המרגישים נבגדים ומרומים. כך יוצא, שריבוי המפלגות גורם דווקא לאוכלוסיות רבות למאוס בשלטון ובמוסדותיו ולהרגיש "מחוץ למשחק". בנוסף, הביטוי הפוליטי התמידי של חלוקה בין קבוצות מחזק את הרושם של בידול והבחנות בין קבוצות מובהקות, ומעודד מנטליות של "הם" ו"אנחנו". הזהות המגזרית נהיית לזהות מפלגתית (תחשבו על "אני ש"סניק"). המפלגות הרבות מלבות את האש ומעצימות את התחושה של חלוקה לקבוצות מובחנות ונפרדות, כאשר בהכרח השונה מודגש מעל למשותף.

מנגד, שיטה דו-מפלגתית או מיעוט מפלגות, יחד עם שיטה אזורית-רובנית, דווקא תעודד התפשרות בין הקבוצות השונות. כל מפלגה גדולה תיאלץ להיאבק לכתחילה על קולות הקבוצות שאינן ב"בסיס" שלה, ותתאמץ להציע מדיניות טובה יותר עבורן, תוך איזון בו-בזמן עם צרכי המצביעים האחרים והתחשבות כוללת במגוון דעות וקבוצות. כך כמעט באופן אוטומטי, מפלגה השואפת לשלטון מתמתנת והופכת לרחבה ומכילה יותר. לקבוצות המיעוט יהיה תמריץ חזק לשתף פעולה בתוך המסגרת המפלגתית הרחבה, ובתוך כך גם להתפשר, כדי ליטול חלק במדיניות הרוב ולא להשאר בחוץ. כך גם אימון הציבור ולגיטימיות החלטות הממשלה יעלו. מדיניות ממשלתית תיתפס ככזו שנולדה מתוך קונצנזוס, שיתוף ופשרה אמתיים. עצם השיוך למפלגה מוביל לתחושה חיובית של שותפות ואחדות, קבוצות שאמנם שונות אך גם בתוך "אותה הסירה", והמיעוט מרגיש שהוא שותף של ממש לקבוצת הרוב בעיצוב מדיניות ולא במתח תמידי עם הרוב. הדבר תקף אף עבור מצביעי מפלגת האופוזיציה, שיוכלו לשמש התנגדות גדולה ומשמעותית יותר נגד הממשלה, ולא יהוו קבוצה מנוכרת ומנותקת.

ישנם החוששים שבמצב כזה קבוצות מיעוט "יאבדו את קולם", בגלל אופי שיטת הבחירות האזורית-רובנית (FPTP). כזכור, בשיטה זו נציג המחוז לוקח את כל הקופה, ואין ייצוג נוסף עבור מי שלא הצביע בעדו מתוך המחוז. אלא שיש לכך פתרון פשוט: ניתן להחיל שיטה מעורבת כפי שכבר נהוג במדינות רבות, שתכלול נציגים שנבחרים בכל אחת מהשיטות (הרשימתית-יחסית והמחוזית-רובנית). ניתן לעשות זאת בשני בתי נבחרים נפרדים או בחלוקה בתוך בית נבחרים עיקרי. מכל מקום, ודאי שגם מועמד בודד בבחירות מחוזיות יידרש לקחת בחשבון את רצונות המיעוטים במחוז, אם ירצה להגדיל את סיכוייו לזכות.

האם ניתן לתקן?

ישנם צעדים פרגמטיים לשיפור המצב, גם ללא מהפיכה טוטאלית בשיטה הקיימת כיום. הצעה אחת כזו היא מעבר לשיטת רשימה-פתוחה. בשיטה זו, אין "פריימריז" והמצביע בקלפי קובע ומדרג את רשימת החברים בסיעה בעדה הוא מצביע. לדוגמא, לצד הפתק של מפלגת "העבודה" ישנה רשימה של כל המתמודדים מטעם המפלגה לכנסת. מתוך רשימה זו המצביע בקלפי מדרג את ה-30 המועדפים עליו. כך, אף חבר מפלגה אינו משוריין ומקומו אינו מובטח. עליו לעבוד קשה לשכנע את הציבור להצביע בעדו באופן אישי ולא רק בעד מפלגתו.

על אף שמדובר בצעד מתבקש ומבורך, אל לנו להיתמם ולחשוב שבכך תמה מלאכתנו. כפי שצוין בתחילת המאמר, השיטה בישראל באמת ובתמים חריגה בכל קנה מידה, וגורמת לעיוותים קשים בכל היבט של ניהול המדינה. לעניות דעתו של כותב המאמר, כמעט כל ליקוי בהתנהלות הפוליטית של השלטון בישראל נובע, במידה כזו או אחרת, מהכשלים בשיטת הבחירות הנהוגה כאן. אלו המבקשים חיים טובים יותר במדינת ישראל ישכילו להתחיל עם תיקון השיטה באופן יסודי ומקיף.

מאמר זה הופיע במקור כמאמר תגובה שפורסמה בגיליון 7 (דצמבר 2017) של כתב העת "השילוח".

סגירת תפריט