Print Friendly, PDF & Email

­­פתח דבר:

מדריך זה נועד לשמש מעין מבוא בסיסי למושגי יסוד בשמרנות, בשפה העברית ומזווית ישראלית ייחודית. מטרתו לשמש את המתעניינים בשמרנות, וכן את השמרנים החדשים והוותיקים כאחד, כמסמך המרכז את עקרונות השמרנות בפשטות ובבהירות, תוך התייחסות ראשונית לסוגיות רלוונטיות הייחודיות לישראל.

הישראלי המצוי נחשף בשנים האחרונות לתפיסה השמרנית הקלאסית יותר מאי פעם. השימוש במונחי הפילוסופיה השמרנית נהיה נפוץ יותר תוך שעקרונות השמרנות – בכלכלה, פוליטיקה, חברה ומדינאות – כבר אינם נחלת חסידי ז'בוטינסקי האדוקים בלבד. ובכל זאת, מדינת ישראל של ימינו עוד רחוקה מלהוות בית חם לשמרנות.

לאור התהוות השמרנות כתנועה אידיאולוגית מובחנת בישראל, אבקש למנות ולתאר בקצרה כמה מעקרונות היסוד עליהם מושתתת השמרנות, לראשונה בעברית פשוטה. מאמר זה שואף לספק תיאור שכזה באופן ראשוני.

השמרנות (Conservatism) מהווה מעין כינוי-גג לקבוצה גדולה של עקרונות ותפיסות עם מכנה משותף רחב – זוהי גישה כללית יותר משהיא משנה סדורה. אין בכוונתי להציע לגישה זו הגדרה ממצה.[1] ללא הגדרה שכזו, אמנה שבעה עקרונות שנחשבים מרכזיים ושלגביהם ישנה הסכמה. לא כל שמרן יסכים עם כל אחד מהעקרונות ברשימה. מאחר ואלו עקרונות, הם כוללים בהכרח מימד של פשטנות ושטחיות שלא לוקח בחשבון את שלל המורכבויות, הסייגים והיוצאים-מן-הכלל.

שימור

לשמרן יש יחס של כבוד ואפילו אהדה כלפי המוסדות, המסורות והמנהגים המושרשים בחברה בה הם חיים ובכלל. זוהי השמרנות של אדמונד בורק ("הרהורים על המהפכה בצרפת", 1790), לפיה המוסדות והמסורות של חברה הינם תולדה של ניסיון מצטבר על פני דורות רבים, לאחר תהליך ברירה אבולוציוני רב-דורי של ניסוי וטעייה. המוסדות שאנו "יורשים" כחברה אינם אקראיים או שרירותיים, אלא מהווים כלים המשמשים את החברה והחיוניים להצלחתה. עצם העובדה שמוסדות ומסורות אלו "שרדו" מוכיחות את נחיצותם וכדאיותם, והשמרנות שוללת את נקודת המוצא לפיה מוסדות ומסורות אלו "שרירותיים" וניתנים לזניחה כלאחר-יד.

לעתים קרובות מרכיבי חברה אלו "שקופים". היתרון והתועלת שבהם אינם תמיד ברורים ואינם מתגלים על פני השטח. מוסד או מסורת שנראים מיותרים עשויים להתברר כחיוניים, רק אחרי שהסרנו אותם. מכאן נובע שאין לזלזל במוסדות ומנהגים אלו ולכל הפחות אין להקל ראש בכל הנוגע להנהגת שינויים בהם. חובת ההוכחה מוטלת על אלו המבקשים לשנות את מה ששרד זמן כה רב, ולא על אלו המבקשים לשמר אותו.

השמרן אינו מתנגד לשינוי באופן עקרוני, אלא סבור שעל שינוי "לצמוח" באופן טבעי ולא להיות מוכתב מלמעלה. זהו מימד ה"שימור" בשמרנות – יראת-כבוד כלפי מצב החברה כפי שהוא, וגישה של זהירות ועדינות בכל הנוגע להנהגת שינויים בחברה.

בישראל:

כמדינה מודרנית צעירה הקיימת כ-70 שנים בלבד, לישראל מעט מאוד "מוסדות" עליהם ניתן להסתמך. אלא שבכל זאת בהיותה מדינה יהודית, ישראל נוסדה על שני מוסדות תרבותיים מובחנים: השפה העברית, ומורשת היהדות.

מקימי המדינה קיבלו במודע החלטה שמרנית ברורה, לאחר מאבק עיקש, כאשר הכריעו בעד אימוץ השפה העברית. ודאי שהיה בכך מימד מהפכני, אך לצד זאת הוחלט לדבוק באותה שפה שליוותה את העם היהודי במשך אלפי שנה, שפת התנ"ך והעולם העתיק. זאת לעומת תנועות אחרות באותה התקופה (וכן קולות בתוך הציונות) שביקשו לזנוח את השפה העברית כליל. השפה העברית המדוברת בישראל יום-יום מהווה קשר תרבותי-היסטורי של אלפי שנים, בין המדינה לבין מורשת העם היהודי.

המורשת היהודית מהווה מוסד תרבותי אדיר במדינת ישראל – הכוללת בתוכה מסורת דתית, לאומיות משפחתית, ושלל מרכיבים תרבותיים, נרטיביים, טקסטואליים, טקסיים ואתניים. רוב ה"סמלים" שאנו מזהים כיום כישראליים הינם סמלים יהודיים מובהקים (ביניהם סמלים חזותיים, חגים, מסורות, שמות, סדרי עדיפויות תרבותיים ופוליטיים, ועוד). אין כל ספק כי ישראל היא מדינה יהודית מובהקת, ונותר להתווכח רק על מידת הדומיננטיות של היהודיות במדינה.

תנועה הציונית היא ללא ספק תנועה מהפכנית ולא ניתן לכנותה "שמרנית" במובן הצר והמקובל של המונח (על כך בהמשך). אלא שבכל זאת מתקיימים בה היבטים מובהקים של שימור מוסדות ומורשת. זהו המתח המובנה המצוי בתוך כל תנועת "חידוש העתיק" – מתקיימים בה אלמנטים של מהפכנות ומרידה בסדר הקיים, לצד הישענות על המוסדות ה"עתיקים" והקדומים. שאיפות העם היהודי לבית לאומי מבוססות על שיבת ציון והקשר בין העם היהודי לארץ ישראל,  והציונות קיבלה על עצמה "לשמר" מוסדות איתנים אלו בהקמת ובביסוס מדינת ישראל.

התהליך מול המהפכה

המונחים "ימין" ו-"שמאל" נבעו במקור מההבחנה בין מתינות למהפכנות. בימים שקדמו למהפכה הצרפתית, האסיפה הלאומית התחלקה לשתיים. אלו שתמכו בשימור המערכת הקיימת ובזכויות המלוכה ישבו מצד ימין; אלו שתמכו במהפכה כוללת ישבו מצד שמאל. מאז, המונח "ימין" מזוהה עם עמדות שמרניות והתפתח לייצג את כלל העמדות השמרניות ולא רק "מתינות" בלבד.

עקרון מרכזי המאפיין את השמרנות הוא העדפת שינוי שהינו הדרגתי, מתון וזהיר, על פני שינוי שהוא מהפכני, קיצוני ופזיז. העדפה זו נובעת מאותה תפיסה "אבולוציונית" של החברה – מרכיבי החברה המוכרים לנו אינם רק אסופה מקרית ושרירותית ללא חשיבות, אלא נוצרו במשך שנים רבות של ניסוי וטעייה ושל סלקציה טבעית. לכן, ראוי כי כל שינוי שמונהג במציאות החברתית המוכרת יתבצע באיטיות זהירה ובצניעות, כדי שלא לערער את יסודות החברה וסדריה שצמחו במשך דורות רבים.

בהקשר זה השמרן מכיר ב"כלל התוצאות הבלתי רצויות", המוזכר בין היתר בכתביהם של אדמונד בורק ושל פרדריק בסטייה ("מה שרואים ומה שאין רואים", 1850). בעיני השמרנות החברה היא אורגניזם מורכב, עדין ובלתי-צפוי, האדם הינו יצור פגום שאינו מושלם, ושניהם מושפעים משלל גורמים פנימיים וחיצוניים. על כן, השאיפה "להנדס" את האדם או החברה מתוך ניסיון לשנות או "לתכנן" את התנהגותם ומהותם של אנשים היא מסוכנת, ועל כל ניסיון שכזה להתבצע בצעדים זעירים וזהירים מאוד. "כלל התוצאות הבלתי רצויות" קובע כי כאשר מדובר במערכת כה מורכבת דוגמת החברה האנושית, ניסיון לשלוט בה באמצעות מהלכים פזיזים יוביל תמיד לתוצאות נוספות שאיננו יכולים לחזות מראש, בין אם הניסיון הראשוני הצליח או נכשל. ככל שמהלך קיצוני או מהפכני יותר, אפילו אם אינו פזיז אלא מחושב ושקול, כך עולה הסיכון להשלכות בלתי-צפויות, ובהתאמה אותן השלכות יהיו אף חמורות ומקיפות יותר. עד כמה שנהיה נבונים ומנוסים, אנו לעולם לא "נשלוט" בכל הנסיבות ולא יהיה בידינו את מכלול הידע הנדרש לקבל החלטות מרחיקות-לכת עם ביטחון לגבי תוצאותיהן. במצב זה, למעט בנסיבות חריגות ביותר, הובלת שינויים במרקם החברה חייבת להתבצע באופן מבוקר, עדין, איטי ומפוכח. במובנים רבים המשמעות היא דחיית זעזוע בטווח הקצר למען יציבות בטווח הארוך.

עם כל זאת, השמרן אינו שולל כליל את אפשרות המהפכה והשינוי הרדיקלי, במצבי קיצון. אלא שנקודת המוצא היא שיש להימנע מכך.

בישראל:

שבעים שנים אחרי מלחמת העצמאות, מדינת ישראל מתקשה לעבור ממצב "מהפכה" למצב "שגרה". הגישה לפיה ניתן לפתור בעיות על ידי מעבר חד, שינוי דרסטי, "רפורמה" או "תכנית" מושקעת ניכרת בכמעט כל תחומי המדיניות הישראלית. כך גם האילוצים הקואליציוניים כחלק מהשיטה הפרלמנטרית בישראל תורמים לאי-יציבות אשר אף היא מובילה למדיניות תזזיתית וקצרת-טווח. הפוליטיקאים מחויבים לייצר תוצאות בטווח הקצר כאשר לנגד עיניהם הבחירות הקרובות, מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים בטווח הארוך. גישה זו בולטת במישור הכלכלי ובמישור הגיאו-אסטרטגי, כאשר ניתן לראות מספר עשורים בהם ישראל ביצעה מהלכים קיצוניים ומרחיקי לכת, רק כדי לגלות השלכות מפתיעות שלא העלתה על הדעת ושכבר לא יכלה לשלוט בהן.

החירות

השמרנות נאמנה לרעיון האדם החופשי במהותו – האדם נברא ונולד בן חורין, בעל כושר בחירה חופשית, ועל כן הנחת היסוד היא שעל החברה לאפשר לאדם להכריע כראות עיניו בכל הנוגע אליו, ולהיות ריבון לגורלו. ישנה חפיפה משמעותית בין השמרנות לבין הליברליזם הקלאסי. השמרנות יונקת מכתביהם של אבות הליברליזם הקלאסי כגון ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, אדם סמית', ג'יימס מאדיסון, פרידריך האייק ודומיהם, ואלו בעצמם כתבו מתוך השראת המסורת השמרנית האנגלו-סכסית. השמרן רואה את חירות הפרט כערך עליון וכבסיס הליברליזם כולו (מלשון "ליברטי" – חירות). מעקרון חירות הפרט נובעות שלל תפיסות שונות וכמעט לא קיים תחום בשמרנות שאינו מושפע מהגישה כלפי חירות הפרט.

לחירות הפרט שתי משמעויות עיקריות הקשורות זו בזו: המשמעות הראשונה היא היעדר כפייה, או חירות "שלילית", שהיא צמצום מידת ההתערבות של אחרים (ובעיקר המדינה) בהחלטות ובהכרעות של האדם ככל האפשר. זהו "החופש מ-". המשמעות השניה היא חירות "חיובית", אוטונומיה שביסודה עצמאות וסוכנות – זו החירות של האדם לפעול למען הגשמת רצונותיו, באופן שאינו תלוי בגורם אחר ותוך היותו אחראי על מעשיו ועל תוצאותיהם. זהו "החופש ל-".

ישנו קשר בין עצמאות האדם החופשי לבין חוסר-תלותו באחרים. צידו השני של מטבע התלות הינו השעבוד ואבדן האוטונומיה. על כן, קבלת "סיוע" תמיד ייחשב כוויתור על חירות ומביא עמו בהכרח גם התערבות, זאת במיוחד כאשר הגורם שמעניק סיוע – דוגמת המדינה – מציב תנאים ודרישות לכך. ככל והאדם בלתי-תלוי בסיוע חיצוני, מתגברת עצמאותו וחירותו; וככל שתלוי בסיוע זה, נחלשת היא.

לאור זאת, מובן כיצד לעקרון החירות משמעות מיוחדת בכל הנוגע לקשר בין הפרט לבין המדינה, ומידת תלותו בה.

החירות הינה גם המפתח לסיכויי ההצלחה והאושר של כל אחד ואחת מאתנו ושל החברה כולה, עקב פערי הידע העצומים ביננו לבין המדינה. החלטות שנקבל עבור עצמנו בחיינו האישיים, יהיו ככלל מוצלחים יותר מאשר החלטות שמקבל עבורנו פקיד עלום ואלמוני (בתפקידו כזרוע ביצועית של המדינה). למדינה אין את הכלים והידע לקבל החלטות פרטניות ונבונות עבור כל אחד מאתנו, ולכן ההחלטות על עצמנו ישיגו תוצאות טובות יותר. ככל שהמדינה (או גוף מרוחק אזוטרי אחר) מכריעה בענייני האדם הפרטי, עולה הסבירות שזו תהיה החלטה שגויה בהשוואה לחלופות האחרות שהפרט יכל לנקוט בהן. הדמות המתאימה ביותר לקבל החלטות נכונות וחכמות עבור הפרט, הוא לא אחר מאשר הפרט עצמו.

בישראל:

מסורת החירות אינה זרה לציונות, בין כחירות פרט ובין כחירות לאומית, והיא שזורה עמוק בתוך ה"גֶנים" של התנועה הציונית. אמת, הזרם הסוציאליסטי היה דומיננטי במיוחד בקרב מנהיגי הציונות הראשונים – אלא שבסופו של יום, מדינת ישראל הוקמה כדמוקרטיה (לא חפה מפגמים) ולא כדיקטטורה או משטר דכאני אחר. עובדה פשוטה זו כלל אינה מובנת מאליה ואין להמעיט בערכה. באותה מידה יכל לקום בישראל משטר ציוני בעל אופי שונה מאוד, דומה יותר למשטר הסובייטי או למשטרים שהקיפו את ישראל בזמן הקמתה.

אין זה פלא שמנסחי מגילת העצמאות הדגישו שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות", בין היתר. בחינה מעמיקה מגלה כי למסורת החירות שורשים איתנים בתוך הרעיון הציוני. עקרון החירות חרוט עמוק בתוך המורשת היהודית, הדת היהודית ועקרונות יהודיים בסיסיים, לרבות המורשת הבסיסית של יציאת מצרים שחרור מעבדות לחירות. יסודות של חירות הפרט והקהילה ליוו את קהילות היהודים בגולה במשך דורות רבים באופן התנהלות הקהילה האוטונומית-למחצה. הוגים וטקסטים יהודיים (דתיים וחילוניים כאחד) אימצו את רעיונות החירות שרווחו באירופה במאה ה-19, רעיונות שהופיעו גם אצל מנהיגי הציונות המוקדמים. המנדט הבריטי השאיר אחריו חותם מובהק של מסורת המשפט המקובל ומסורת החירות האנגלו-סכסית, שהשפיע רבות על התבגרות התנועה הציונית ועל התהוות מדינת ישראל הצעירה.

במדינת ישראל תמיד היה קשר רגשי חזק במיוחד בין הפרט למדינה. מובן שכל מדינת לאום-אתנית מובהקת מעוררת חיבור רגשי עמוק בין הפרט לבין הגוף הרעיוני של המדינה. חיבור זה מתעצם כאשר מדובר בנסיבות הייחודיות של עם ישראל, ההיסטוריה שלו, הגלות והרדיפה, שיבת ציון, וכן הלאה.

קל מאוד לטשטש את הגבול בין אהבה כלפי המדינה, העם והלאום, לבין הסתמכות על המדינה ותלות בה עד אבדן חירות אישית. אלא שהחיבור למדינה אינו מחייב תלות בה או התמכרות לסיוע שמציעה. הפרט יכול להיות ישראלי גאה ונאמן, תוך שנשאר ריבון על גורלו ומבלי למסור סמכויות והכרעות לידי אחרים. ניתן לאהוב את המדינה ללא התלות בה, לרצות בטוּבָהּ מבלי לצפות שתפתור כל בעיה בכוחות עצמה.

לסוגיה זו היבט מוחשי נוסף – השירות הצבאי (ומקביליו האזרחיים). הפרט אשר מקריב מזמנו – ובעיקר, את חירותו – מצפה לקבל "תמורה לתרומה". כאשר כמעט כל נער ונערה מעניקים למדינה (ברצון או בכפייה) מספר שנים בהן חירותם ניטלת מהם, מתפתחת ציפייה בעניין ה"חוב" של המדינה כלפי הפרט בשל הקרבתו. הפרט הישראלי נהיה תלוי במדינה משום שמצפה ל"פיצוי" הולם עבור שירותו למדינה. כך, הציפיה כי ה"חוב" יוחזר עשויה להקשות על הפרט להתנתק מהמדינה ולהגשים את עצמאותו.

ריאליזם מול אוטופיזם

הריאליזם בשמרנות הוא השאיפה לבחון את המציאות ולקבל החלטות על פי "המצוי" ולא על פי "הרצוי". הריאליזם של השמרן מתחלק לשתיים – היחס להווה, והיחס לעתיד. השמרן שואף לנתח רצונות של אחרים לפי מעשים ופעולות, ולא לפי החלטות והצהרות; הוא מאמין יותר בנתונים ועובדות מאשר באידיאלים וחזון; הוא סומך על מה שהוא רואה ולא על מה שהיה רוצה לראות. באותה מידה, השמרן מציב מטרות לעצמו ולחברה על פי "האפשרי"; הציפיות שלו בנוגע להתפתחות המציאות מבוססות על ניסיון היסטורי ולא הסברים תיאורטיים; והוא יהסס רבות לפני קביעת מדיניות המתיימרת לברוא עולם אידיאלי שאינו קיים. השמרן מתחשב בתמריצים אמיתיים של בני-אדם ולא בהתנהגות רצויה לה הוא מייחל.

האוטופיזם נובע מהמונח "אוטופיה", שהינו עולם מושלם מדומיין. האוטופיזם גורס שניתן לכונן מציאות מושלמת. האדם האוטופיסט עשוי לפתח ציפיות – לגבי עצמו, לגבי אנשים אחרים, לגבי החברה האנושית – שאינן הולמות את המציאות, אלא נשענות על "אידאליזציה" של אותה מציאות.

השמרן בהחלט יכול להיות אידאליסט, בכך שפועל כדי ליצור עולם טוב יותר לפי ערכיו, אלא הוא עושה זאת באופן ריאליסטי תוך ניתוח המציאות כפי שהיא. ההבדל בין כך לבין אוטופיסט היא אשליית ה"מושלמות", לפיה אנשים, חברות ומדינות פועלים כפי שהיינו רוצים שיפעלו בעולם מושלם.

באופן טבעי, החלטות ריאליסטיות לרוב מוצלחות יותר, שכן מציעות פתרון שמתאים לבעיה אמיתית. שאיפות אוטופיסטיות לא רק נכשלות, אלא באות לעיתים קרובות על חשבון חירות הפרט ועקרונות שמרניים וליברליים אחרים. מבחינה זו חל הפתגם "המושלם הוא אויב הטוב" – ההיסטוריה מלמדת כי החלום לייצר עולם מהונדס, אלגנטי ורציונלי נהפך תדיר לסיוט של כפייה, דיכוי ועריצות.

האוטופיזם מסוכן במיוחד משום שהוא מקדש כמעט כל אמצעי בשם המטרה המיועדת – הפיתוי בהשגת גן-העדן גדול עד מאוד, ועקרונות החירות נזנחים לנגד היעד המיוחל. ז'אן ז'אק רוסו מייצג זאת כאשר טען בעד "אילוץ" הפרט לפעול לפי "הרצון הכללי", וטען שיש לכפות את החופש על הפרט. ההיסטוריון הישראלי הנודע יעקב טלמון עמד על הקשר בין פילוסופיה זו של רוסו לבין התנועות הפשיסטיות והקומוניסטיות, שהתיימרו אף הן ליצור חברה "מושלמת" בכפייה. כך גם ישנם קשרי גומלין בין האוטופיזם והמהפכנות – האוטופיסט בעל חזון לעולם מושלם, יבקש לרוב לאמץ וליישם מציאות זו במהירות המירבית, ולדידו אין טעם בזהירות ובאיפוק היות והיעד הנכסף כה ברור ורצוי, בעיניו.

קשר חשוב בין החירות לבין הריאליזם הינו עקרון חופש הביטוי, שאולי ראוי לכנותו "חופש הדיון", החיוני לכל חברה חופשית. הציבור והפרט מוכרחים לקבל החלטות על-פי מידע ריאליסטי ומציאותי, וניתן להשיג זאת רק על ידי דיון ציבורי עשיר, מעמיק ופורה. מגבלות על חופש הביטוי פירושן שליטה על מהי "האמת", ולכן אלו מגבלות על יכולת גילוי האמת וקבלת החלטות ריאליסטיות. לא במקרה, הריאליזם דורש תיאור המציאות כפי שהיא בקול רם, ולכן סותר את תרבות ה"תקינות הפוליטית" הדורשת שימוש ב"שיחדש" (מונח שטבע ג'ורג' אורוול בספרו "1984"(. כאשר לא ניתן לתאר את המציאות ולדון בה (או אפילו לחשוב עליה), גם לא ניתן לקבל החלטות על פיה. בהתאם הטעים אורוול שהחירות היא האפשרות לטעון בפומבי את המובן מאליו – ש"שתיים ועוד שתיים שווה לארבע". כך, הריאליזם וחופש הביטוי חיוניים גם לחירות הפרט, שהרי ספק אם יש משמעות רבה לחירות האדם אם אינו יכול להבין את המציאות ולקבל החלטות מושכלות על פיה.

הריאליזם רלוונטי במיוחד לתפיסה השמרנית האסטרטגית, בפוליטיקה וביחסים בינלאומיים. הריאליזם רואה את טבע האדם (והחברה המוכוונת על ידו) כפי שהוא – לא בהכרח רע במהותו, אך בהחלט לא בהכרח טוב. הציפייה מהאדם (או מהמדינה) לפעול באופן אלטרואיסטי, מוסרי, צודק, הוגן, או נדיב היא אינה ריאלית – ציפייה זו מבוססת על אידאל של האדם ולא על המציאות והניסיון – והיא תוביל לכישלון. ב"דיני נפשות" של מלחמה ושלום אין מקום לטעויות, והשחקן הריאליסטי, שמנתח את המציאות באופן המדויק ביותר ופועל על פי ניתוחו, הוא זה שיביס את יריביו וישמור על היתרון. המניע המרכזי של כל שחקן ריאליסטי הינו הרצון לקידום עצמי והשאיפה לצבירת והפעלת כוח – התעלמות "אוטופית" מכך עשויה להמיט אסון ואבדון.

במישור הכלכלי, האוטופיסט מחפש מדיניות "הוגנת" או "צודקת" מבלי להתחשב באופן בו המדיניות משפיעה במציאות – על תמריצים, על פעילות המשק, על העיוותים הנגזרים מהמדיניות. האוטופיסט בטוח שהניסיונות שלו לתכנן את השוק – באמצעות מגבלות, כפייה ותמריצים שונים – יביאו תמיד לתוצאות הרצויות ועם צמצום "תופעות לוואי" ככל שניתן; הריאליסט מכיר באופי המורכב של טבע האדם, של החברה הכלכלה, ולכן תחילה שואל כיצד מדיניות תשפיע בפועל על התנהגות הפרטים בחברה.

בישראל:

במישור האסטרטגי, ניתן לתהות אם החלטות רבות של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים נתקבלו בעקבות בחינה ריאליסטית של מציאות ואינטרסים, או שמא על פי ייחולים, משאלות לב, תקוות, והתכחשות. הסכם אוסלו, על חסרונותיו ויתרונותיו, ייחשב כהסכם שלא היה ריאליסטי – ישראל העניקה לגיטימציה לאויב מוצהר וחימשה אותו, מבלי להשיג יתרונות משמעותיים במסגרת אותו המהלך, ומבלי לשנות את מערך התמריצים הקיים של האויב. על כך אמר הנרי קיסינג'ר: לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.

לצורך המחשה נוספת, הסכם הגרעין בין ארה"ב לאיראן נחשב לכזה שריאליסט היה מתנגד אליו – משום שנשען על ניתוח "אוטופיסטי" כלפי איראן ותמריציה, ולא על ניתוח ריאליסטי של השלכות ההסכם וההתנהגות הצפויה של איראן.

האינדיבידואל, השוק החופשי והתחרות

אל מול הפרט או האינדיבידואל, ניצב הקולקטיב או ה"אסופה". הקולקטיביזם הוא ההזדהות עם ה"קבוצה" עד כדי ביטול עצמי – בין אם מדובר בעיירה קטנה או ביבשת שלימה. הקולקטיביזם חותר להזדהות-הדדית עד כדי זהות (מלשון "זהה") ובא לבטל את היחיד ואת חירותו בשם האחידות וה"לכידות" (או כפי שלפעמים יוצא לשמוע היום, "הסולידריות"). הקולקטיביזם סופו שעבוד הקולקטיב והפרט, ברודנות ובכפייה.

התנועות הקולקטיביסטיות הבולטות בהסטוריה היו תמיד אויבות מרות של החירות. המהפכה הצרפתית וסיסמת ה"אחווה" הובילו לשלטון הטרור של רוברספייר שכלל רצח המונים, לעליית נפוליאון הקיסר ולמלחמה בכל רחבי אירופה. אידאל האחידות הגזעית-לאומית הביאה לעליית הפשיזם והנאציזם. חלום איחוי המעמדות הכלכליים-חברתיים הביא לסיוט הקומוניזם הרצחני. אלו הינן בין התנועות החברתיות-פוליטיות הקטלניות והדכאניות שידעה האנושות, ושורש כולן בקולקטיביזם, בקידוש הקבוצה על חשבון הפרט. על כך הטעימה ההוגה איין ראנד – "אַחֵד ומשול", האחידות לעולם כרוכה בכפייה ודיכוי.

היפוך הקולקטיביזם הוא האינדיבידואליזם – היְחִידוּת. זהו הקשר הקבוע בין ליברליזם לבין אינדיבידואליזם, בין "החירות" לבין "הפרט". באופן טבעי, השמרן סולד מהקולקטיביזם וחשדן כלפיו, בשל מחירו הכבד ועל אף יתרונותיו האפשריים.

ישנו מתח מסוים בין האינדיבידואליזם השמרני לבין החשיבות שמעניקה השמרנות כלפי מסגרות שונות המגבילות את האינדיבידואל. השמרן שואף תמיד למצוא את האיזון הנכון בין מתחים אלו. לאור זאת אין השמרן שולל את האחווה ההדדית בין בני אדם או בני-לאום, שכן כל חברה מחייבת מידת-מה של כפייה עצמית, וכל אדם זקוק לשייכוּת מסוימת לקבוצה כזו או אחרת. אלא שהשמרנות "מקדשת" את היְחִידוּת של הפרט אל מול האחידות של הקולקטיב והאסופה, וזוהי נקודת המוצא.

בעוד שהקולקטיביזם מבטל את הפרט וחירותו במובן הרחב, הרי שהריכוזיות היא תפיסה שלטונית מובחנת הנוגעת לסמכויות המדינה ש"מרכזת" כוח רב בידיה, ומבקשת אף היא לבטל את חירות הפרט.[2] ככל שמדינה ריכוזית יותר, כך היא מנכסת לעצמה עוד סמכויות וכוחות ומתערבת במידה רבה יותר בחיי הפרט ובהחלטותיו. התערבות זו נידונה כמעט תמיד לכישלון, בשל פערי המידע בין המדינה הריכוזית לבין הפרט אודות חייו והשיקולים בהחלטותיו, כפי שצוין לעיל.

תשובת השמרנות לריכוזיות היא השוק החופשי, שהוא המפתח לשגשוג ולהצלחה של האדם ושל החברה בכללותה. זהו השוק החופשי של אדם סמית' ("עושר העמים", 1776) ושל פרידריך האייק ("חוקת החירות", 1960), בו התערבות המדינה מצומצמת ככל שניתן, ומטרתה הראשית היא לספק מסגרת המאפשרת מסחר חופשי ותחרותי. רק בתנאי העדר-התערבות, יכולה החברה לשגשג בזכות השירותים והטובין שכל איש מספק לרעהו באופן רצוני.

השוק החופשי מתמרץ את הפרט ליזום, לזהות חוסרים בחברה (מה שנקרא "ביקוש") ולייצר להם פתרונות ("היצע"). הפרט תורם לחברה כולה ומספק את צרכיה באופן שהמדינה הריכוזית לעולם לא תוכל. אף מדינה לא יכולה לחשב ולנתח את כלל החוסרים שבה, ובוודאי לא יכולה לתכנן ולייצר את כל הפתרונות להם. רק רבבות בני אדם, הפועלים בו בזמן ומתחרים זה בזה, יכולים לעשות זאת. האדם המצליח להעניק פתרונות אלו הוא "חלוץ" ולכן הוא משגשג, הוא מתוגמל על כך שבמו ידיו קידם את החברה כולה. זוהי שיטה "מריטוקרטית" בה אנשים מצליחים לפי כישוריהם ומאמציהם.

בשיטה זו כולם מרוויחים – הצלחת היחיד היא הצלחת החברה, ולהיפך. ה"חלוצים" מצליחים באופן אקראי שלא ניתן לצפותו מראש. כל אחד פועל בדרכו שלו ובאופן עצמאי תוך תחרות חופשית, במטרה "אנוכית" ומוצדקת לשגשג. רק שיטה זו דוחפת את הפרט לספק את צרכי החברה ומקדמת את החברה בפועל. החברה כולה נהנית מפירות עמלו של החלוץ ומרוויחה דווקא כתוצאה מ"אנוכיותו". מנגד, הריכוזיות והקולקטיביזם מגבילים ומדכאים את יכולת ורצון הפרט (והמוני הפרטים) לסייע לעצמו ולקדם את החברה. הניסיון לחסל את "העושר" מוביל תמיד להשמדת מקורותיו. מדינות ריכוזיות וקולקטיביסטיות תמיד יהיו, בסופו, מדינות נחשלות, עניות ודכאניות.

השמרן מאמץ את התחרות והשוק החופשי בשלל היבטים, ולא רק במישור הכלכלי. לדגומא, מיל מתאר את חופש הביטוי כמעין "שוק לרעיונות" בו תפיסות ודעות מתחרות זו בזו (בספרו "על החירות", 1859).

בישראל:

בשחר התנועה הציונית הגישה הסוציאליסטית היתה הדומיננטית בקרב מנהיגיה, והביאה לכך שישראל נולדה כמדינה בעלת מאפיינים ריכוזיים וקולקטיביסטיים מובהקים. אותה גישה הביאה את המדינה לסף פשיטת רגל והתמוטטות כלכלית ב-1985, שנבלמה רק בהכרזת מצב חירום ובהחלת "תכנית הייצוב הכלכלית". דוגמא נוחה לתהליך הקולקטיביסטי בישראל היא הקיבוצים. אלו התאפיינו בהגבלת חירות הפרט, בכפיית אחידות חונקת בין חברי הקבוצה, בקביעת עיסוקו של כל אחד מהחברים ובריכוז סמכויות רבות אצל רשות מרכזית. כישלון מודל הקיבוץ מהדהד כיום בחברה הישראלית, ובמיוחד לאחר הסדרי החוב הרבים במסגרתם נמחקו לקיבוצים חובות עצומים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים.

במרוצת השנים ישראל התנערה מתפיסות אלו במידה מסוימת, בשל התפתחויות טבעיות ומתוך הכרה גוברת בסיכונים ובכשלים הטמונים באותן תפיסות. הכרה זו זורזה ע"י חשיפת זוועות המשטר הסובייטי ואכזריותו, ששאף לאכוף חברה קולקטיביסטית טהורה. ובכל זאת, נזהה בקלות את שרידי הריכוזיות במוקדים רבים בשיטת המשטר ובמדיניות הציבורית הישראלית, וכך גם הקולקטיביזם עדיין ממשיך לאפיין חלק ניכר מהשיח הציבורי-חברתי. הריכוזיות השלטונית בישראל גבוהה במיוחד בהשוואה לרוב המדינות המפותחות בעולם, ובמיוחד במישור הכלכלי. מדדים בינלאומיים מראים באופן עקבי שהנטל הרגולטורי והבירוקרטי במגזר העסקי בישראל כבד במיוחד – נטל זה המהווה מדד אמין לרמת התערבות המדינה בחיי המסחר הפרטיים.

תהיה זו טעות להתעלם מהשירות הצבאי כמרכיב עם השלכות רבות בהקשר זה. המסגרת הצבאית מחנכת רבים מאתנו לשלטון ריכוזי ולאתוס קולקטיביסטי יחדיו – ציות לפקודות, שליטה מוחלטת בכל פרטי החיים, כפיית נורמות והתנהגות (עם אפס סובלנות כלפי חריגות), וקבלת מרות בעלי הסמכות. יחד עם עצמאותו נעלם האינדיבידואל אל מול האחידות הגואה, עד שהיחיד אינו קיים אלא כחלק ממעגלים מתרחבים של מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה, וכו'. כך גם הקרבה עצמית – ויתור על החירות ובמיוחד סיכון עצמי והקרבת החיים – היא הביטוי האולטימטיבי של הקולקטיביזם, כאשר הפרט מתבטל למען הקולקטיב (באופן הממשי והמוחשי ביותר). הצבא "מכין" ומחנך כמעט כל אזרח ואזרחית למציאות זו ומרגיל אותם אליה, והאזרח מתחיל את חייו הבוגרים מתוך נקודת מוצא זו. לא מדובר בטיעון נגד החזקת הצבא וגיוס החובה, שהטיעונים בעדם חזקים מאוד – אלא חשוב להכיר בהשלכות של מציאות זו וכך להתמודד עמן באופן מיטבי.

על אף מגמה חיובית בישראל להורדת חסמים לשוק החופשי, נותרו אתגרים רבים אשר ההתמודדות עמם תיארך כנראה עוד שנים רבות: מונופולים ודיאופולים חזקים, מיליציות מיסוי עצמאיות, ועדי עובדים ודיני עבודה קיצוניים ומפלים, קבוצות לחץ וקרטלים מגזריים, משבר דיור אקוטי, פיריון עבודה נמוך מאוד, משטר רגולטורי נוקשה, בירוקרטיה מסואבת, ועוד ועוד. ובכל זאת, ניתן אולי להתעודד מכך שמונחי יסוד של השוק החופשי החלו לחלחל לשיח הישראלי וכעת הם שגורים בפי רבים.

הלאום מול העולם

עקרון נוסף של השמרנות היא מרכזיות המאפיינים היחודיים לכל חברה או קבוצה ספציפית. השמרנות מעדיפה את המקומי-ייחודי על פני הגלובלי-כללי, ורואה חשיבות בערכים "שלנו" מעל הערכים של "כולם". היא דוחה את רוב הערכים ה"אוניברסליים" מלבד רשימה סגורה ומצומצמת של מה שנהוג לכנות "זכויות טבעיות", שבלעדיהן כלל לא ניתן להגדיר שיטה כחופשית באופן הבסיסי ביותר. השמרן מכיר בהבדלים בין קבוצות ותרבויות ואינו שואף לבטל הבדלים אלו, אלא להפך – לאמץ ולעתים לעודד ולחדד אותם. "האחר" אינו אני, משום שלעתים האחר הוא באמת אחר, וביני לבינו הבדלים בתפיסת עולם וערכים אשר אינם קלים לגישור ואשר הקשיים הנובעים מהם אינם קלים לפתרון. אכן ישנן תרבויות אלימות יותר או פייסניות יותר, חרוצות יותר או עצלות יותר, וכן הלאה. העקרון שכל בני האדם שווים, אין משמעותו שכל בני האדם זהים.

לתוך מתח זה בין הלאום לעולם נכנסת סוגיית זכויות האדם, וחוסר הסמכות הדמוקרטית של כללים אוניברסליים. זכויות האדם הן מטבען "אוניברסליות" משום שטוענות לתחולה על כל אדם באשר הוא, מכוח עצם היותו אדם. לעתים קרובות זכויות אדם יכולות לבוא בסתירה לכללים ולחוקים שנקבעים באופן דמוקרטי, שהם מטבעם "מקומיים" – הם מבטאים העדפה של קבוצת אנשים מסוימת והכרעה ספציפית בין חלופות שונות. סתירה שכזו מעוררת שאלות מורכבות. מי קובע מה הן אותן זכויות אוניברסליות מחייבות, אם לא המחוקק? העם ה"מקומי" מסמיך את המחוקק לקבוע כללים מחייבים. מה מקור הסמכות לכפות זכויות אדם על ציבור שלא קבע או אימץ אותן? בעיני השמרן, לכללים אוניברסליים חסר יסוד דמוקרטי חיוני והם נוטים לבוא ללא הכרעה דמוקרטית ולעתים קרובות אפילו על חשבונה, ועל כן יעדיף את המקומי על פני האוניברסלי גם בהקשר זה. הסדרים מקומיים כמעט תמיד יהיו בעלי יסודות דמוקרטיים יציבים ומהימנים יותר מאשר אלו האוניברסליים.

מתח זה ניכר גם בחיכוך בין מדינות, לבין מוסדות על-מדינתיים ורב-מדינתיים כגון האו"ם והאיחוד האירופי, שלעתים שואפים לקבוע כללים מחייבים ללא סמכות דמוקרטית מספקת לצורך כך.

ישנו מימד נוסף להעדפת המקומי. המאפיינים הייחודיים לקבוצה הם מקור כוחה, יציבותה והישרדותה – ולכן השמרנות מייחסת חשיבות רבה ל"מקומי". יחידה חברתית זקוקה לבסיס משותף המורכב מהיסטוריה, שפה, תרבות, ערכים, מוסדות, מסורות, מנהגים, וכו'. בסיס זה מלכד את הפרטים בחברה ומאפשר את תפקודה של היחידה החברתית. לרוב, קבוצה מובחנת עם מאפיינים משותפים אלו מתגבשת לכדי לאום ומתאחדת בטריטוריה משלה כמדינה עצמאית.

כל חברה, ובמיוחד חברה חופשית, תלויה בשיתוף פעולה הדדי של הפרטים בה. פרטי החברה חייבים לקבל את כללי המשחק, לפעול על פיהם ולכבד את שלטון החוק. שיתוף פעולה זה תלוי במידה בה הפרט סומך על שאר הפרטים שלא יפרו את הכללים. האמון ההדדי מתקיים בין אלו החולקים עולם תוכן דומה (אותו בסיס "מקומי" משותף), ממנו נובעת שותפות גורל, ערבות הדדית ומחויבות לקבוצה. הזנחת בסיס זה משמעותה היחלשות והתפרקות הקבוצה – ולכן ניסיונות לוותר על המרכיב הלאומי בחברה, ועל התוכן המגבש את החברה, נועדו לכשלון.

בהתאם, השמרן רואה את הלאומיות כיסוד חיוני לקיום הדמוקרטיה ולחוסנה. לשמרן ישנה העדפה מובהקת כלפי מדינות לאום, משום שהלאום מהווה את הבסיס האיתן והיציב ביותר לחיבור וליחסי הגומלין הנדרשים לכל חברה מתפקדת. קל וחומר שהעדפה זו עומדת בכל הנוגע לחברה דמוקרטית. אימוץ עקרונות עולמיים זרים הסותרים את הלאומיות חותר תחת הבסיס המשותף של החברה, ומוביל בסופו לערעור המשטר הדמוקרטי.

בישראל:

דוגמא בולטת למאבק "המקומי נגד האוניברסלי" בישראל היא בהטמעת ערכים שנחשבים לגלובאליים על חשבון הערכים הנקבעים על ידי שלטון הרוב בישראל, המקומיים. במקרים רבים מדי, בית המשפט העליון מכריע מחלוקות וקובע נורמות בישראל תוך התעלמות מהכרעת שלטון הרוב, ו"מייבא" עקרונות זרים המצליחים לגבור על אלו הפרטיקולריים לישראל. באופן דומה, יועצים משפטיים ופקידי ממשל מחליטים, על דעת עצמם, מתי על רצון הרוב "להתקפל" בפני ערכים גלובאליים כאלה ואחרים. כך גם ארגונים שונים שמים להם מטרה לעקוף את ה"מקומי", כפי שבא לידי ביטוי בקלפי, ולכפות את ה"אוניברסלי" בתחבולות שונות. כל זאת על ידי קבוצת מומחים בלתי-נבחרים המשתייכים לאליטות מנותקות, המייבאים עקרונות "עולמיים" דרך מוסדות ישראלים וכופים עקרונות אלו על הציבור.

אתגר נוסף נוגע למורכבות הלאומיות היהודית אל מול האזרחות הישראלית. מחד, שימור ההבחנות הלאומיות בישראל נובע מאופייה כמדינת הלאום של העם היהודי. מנגד, ישנה השאיפה ליצירת בסיס אמון משותף בין כל אזרחי ישראל, לרבות קבוצות אתניות ותרבויות אשר אינן רואות עצמן חלק מאותו הלאום. עד כה המדינה רשמה הצלחה מסויגת – איננו רואים מלחמת תרבויות מכל עבר, הישג לא קטן כשלעצמו בהתחשב ברקע ההיסטורי ובסביבה הגיאו-פוליטית שלנו. בכל זאת, ודאי שיש מקום רב לשיפור השתלבות המיעוטים במדינה ועידוד רצון המיעוט לשתף פעולה על-פי כללי המשחק.

על הדת והשמרנות

חלק אחרון זה מהווה נקודה למחשבה יותר מאשר תיאור עקרון שמרני.[3] הקשר בין הדת לבין השמרנות כלל אינו מובן מאליו, אך קל לראות כיצד בא לידי ביטוי כיום. הרדיקל, המהפכן והאוניברסליסט – כל אלו פועלים לעתים קרובות בשם ערכים המנוגדים הן לדת והן לשמרנות, כך שהשמרן והדתי מוצאים עצמם באותה הסירה, בברית משותפת של הגנה עצמית.

אלא שלשמרנות ולדת קשר מורכב ועמוק יותר מאשר זהות אינטרסים כנגד אויב משותף. ראשית ובאופן כללי, הדת מהווה "מוסד" חברתי מובהק, עמוד-תווך חיוני ועתיק-יומין. בודדות הן התרבויות האנושיות שלא אימצו לעצמן דת בצורה כזו או אחרת. גם השמרן החילוני והאתאיסט יהסס לפני שיזלזל בערכה של הדת ביציבות ובאיתנות של החברה. הדת היא גם לרוב מרכיב בולט בזהות ה"מקומית" של הפרט, מהווה מכנה משותף שמאחד בין פרטי החברה.

שנית, וחשוב מכן, יש להדגיש את הקשר ההדוק בין השמרנות המערבית-ליברלית לבין המסורת היהודית-נוצרית הפרטיקולרית. אבות הליברליזם בפירוש שאבו השראה מכִּתבי הקודש היהודיים והנוצריים, והושפעו במיוחד מהמגבלות המוטלות על מלכי ישראל. התנ"ך וסיפורי מלכי ונביאי ישראל היוו ניצוץ לרעיונות הגבלת השלטון, צדק טבעי ואוניברסלי, וחובות בסיסיות של השלטון כלפי נתיניו. בראייתם היה זה מודל שחרג מהתפיסה המקובלת בעת עתיקה של כוח בלתי-מוגבל המוענק לשליט. ואכן, המורשת היהודית-נוצרית מהווה אבן-יסוד של תרבות המערב, ותרמו תרומה לא-מבוטלת לשגשוג ולקידמה שתרבות זו הביאה עמה לעולם כולו.

בימי הביניים, הדת ומוסדותיה הפעילו כוח כפייתי כנגד חירויות הפרט ולכן מצאו עצמם כיריבים של הליברליזם הקלאסי ושל השמרנות. אלא שכיום בעידן המודרני והחילוני (במערב), האיום נגד חירויות הפרט מגיע לעתים קרובות דווקא מהכיוון ההפוך, כאשר המדינה מגבילה את יכולת הפרט להיות נאמן לעקרונותיו הדתיים. בשל כך השמרנים מוצאים עצמם מגנים על חירותם האישית של דתיים לחיות לפי אמונתם בדבקות ובאדיקות ללא התערבות וכפייה מצד המדינה.

ובכל זאת, ודאי עוד ישנו מתח מסוים בין הדת לבין השמרנות. ערכי השמרנות של חירות הפרט ושל אינדיבידואליזם עשויים להתנגש לעתים עם הדת עצמה, שנוטה להיות ריכוזית וקולקטיביסטית יותר, במיוחד ככל שהדת מנכסת לעצמה כוח כפייתי ומתערבת בחיי הפרט ובהחלטותיו. לדת ישנה גם נטייה להיות אוטופיסטית בהקשרים מסוימים באופן שסותר את הריאליזם השמרני. מפעם לפעם המתח בין השמרנות לבין הדת עולה לפני השטח וחושף את מורכבות יחסי הגומלין בין השניים.

בישראל:

מתח זה ניכר היטב גם בישראל. מחד, מדינת ישראל והתנועה הציונית מבוססות על מסורת ומורשת של הדת היהודית. מנגד, לעתים הדת עצמה סותרת תפיסות בסיסיות במדינה מודרנית ליברלית-שמרנית. השמרן הישראלי ישאף לכבד את הדת היהודית כמוסד בסיסי בחברה הישראלית, ובו בזמן יבקש לרסן את כוחה של הדת לפגוע בעקרונות שמרניים אחרים.

במישור הקונקרטי, לדת בישראל כוח כפייה רב בחסות מוסדות המדינה כגון הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, באופן שהשמרן מתנגד אליו נחרצות. השמרנות מתקשה לשתף פעולה עם הזרמים הקיצוניים ביותר של הדת, לאור אופיים הכפייתי והקולקטיביסטי המובהק. בו בזמן, טרם התבהר באיזו מידה הזרמים המתונים בדת, וביניהם הציונות הדתית, יכולים להוות בסיס מוצק לשמרנות הישראלית.

מנגד, ברור כיצד שמרנים בישראל מוצאים עצמם כתף לכתף יחד עם גורמים דתיים שונים. שניהם מגנים על ה"מקומי" המיוחד לישראל וליהודים, מפני הדורסנות של ערכים אוניברסליים מופשטים. שניהם נאבקים נגד כרסום מעמד היהודיות בישראל ומוסדותיה. שניהם נוטים לגישה ניצית וריאליסטית יותר בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. שניהם חשדנים כלפי האליטה הסוציאליסטית הישנה, שהדירה וממשיכה להדיר את השמרנים והדתיים יחדיו.

ככל שהשמרנות הישראלית מתקשה למצוא שותפים, היא נאלצת להתפשר על חלק מעקרונותיה על ידי חבירה לקבוצות הדתיות ושיתוף פעולה עמן, כפי שעושה בשנים האחרונות. במקביל, עלייתם ושגשוגם של זרמים ליברליים ושמרניים בתוך המגזר הדתי, המאמצים עקרונות ליברליים תוך שימור ערכי הדת, עוד עשויים לתפוס מקום מרכזי וכך לספק לשמרנות הישראלית שותפים משמעותיים.

***

אחרית דבר

היפוכו ההיפותטי של השמרן הוא ה"חדשן" (מלשון "חדש"). החדשן ביהירותו אינו מייחס חשיבות למרכיבים שכבר היו קיימים והוכיחו את עצמם תוך דורות רבים של ניסוי וטעייה. הוא מאוהב ב"חדש" ומוכן תמיד לחולל מהפיכה כוללת בפזיזותו. הוא מקדש אידיאלים מעל המציאות בטהרנותו, ואינו מוכן לשקול כיצד אותם אידאלים מסתדרים בעולם האמיתי. הערכים אותם החדשן מאמץ באים לעתים קרובות ממקור חיצוני, לפי קונצנזוס "מומחים", ומבחינתו אלו עליונים על הערכים המקומיים של קבוצה ייחודית. הוא מאמין שניתן לתכנן את החברה ולהנדס את האדם, בניגוד לטבעו. להשגת מטרותיו החדשן אינו מייחס חשיבות רבה לחירותו האישית של הפרט, ולחירותה הכללית של החברה, ומוכן לכפות פתרונותיו על המתנגדים לו, בעדינות או באלימות.

רבים מכנים את היפוכו של השמרן כ"ליברל" או כ"פרוגרסיבי", אלא שאלו כינויים מטעים המשרתים את החדשנים ומסתירים את מהותם. החדשן אינו "ליברל" משום שהחירות היא לרוב בתחתית סדר העדיפויות שלו, והוא מוכן להקריבה תדיר לטובת עקרונות עליונים לה (לטעמו). החדשן מדמה את עצמו "פרוגרסיבי", מלשון "פרוגרס" וקידמה, משום שבוחר לסווג את יריביו כפרימיטיביים, ככאלו שמפגרים לאחור. בנטייתו הקיצונית החדשן אינו מוכן להכיל קיומם של מחלוקות לגיטימיות ודעות אחרות משלו, אלא מאמין שרק הוא ה"מתקדם" וכל החולק עליו הינו בגדר שוטה שרק מתעכב בהתפתחותו וטרם "ראה את האור".

תקוותי היא שהצלחתי, באופן מבואי בלבד, להציג את מהות השמרן וכיצד מובחן מהחדשן המוצג לעיל. השמרן מאמין בערך שימור הקיים; בתהליך מול מהפכה; בחירות, ובחירות הפרט במיוחד; בריאליזם מול אוטופיזים; באינדיבידואל העצמאי, בשוק החופשי ובתחרות; ובמקומי מול העולמי.

אין מקום בעולם בו השמרנות מתקיימת באופן "טהור", וספק אם שיטה שכזו יכולה כלל להתקיים. המקרה הייחודי ויוצא הדופן של מדינת ישראל מציב לשמרנות אתגרים וכן מאלץ את השמרן לשקול מחדש את אופן יישום עקרונותיו ואת סדר עדיפותם. משימה עיקרית של השמרנות הישראלית היום הינה להציג את עצמה לציבור כך שעקרונותיה וערכיה יהיו מוכרים וברורים יותר. אולי מאמר זה יוכל לסייע במשימה זו באופן מצומצם.

[1] למרות שהגדרה נאה פורסמה במאמר של ההוגה יובל לוין, במגזין "מוזאיק" מ-13.4.15:

“Conservatives see the human person as a fallen and imperfect being, given to excess and prone to iniquity yet possessed of fundamental dignity and of inalienable rights that demand to be respected. Given their high standards but low expectations in human affairs, conservatives tend to be deeply skeptical of all utopian ambitions—be those ambitions aimed at socializing the sinfulness out of man, at achieving perpetual peace through sweet reason, or at equalizing wealth without extinguishing its sources. Instead, conservatives’ hopes lie in the potential of the long-evolved institutions of society—traditional families and moral communities, liberal education, free markets, carefully limited government, and more—to counteract our worst excesses, habituate us to the virtuous life, point us toward the deepest truths, and make us worthy of freedom and capable of exercising and defending it.”

[2] הכוונה בהקשר זה היא לריכוזיות מדינית-שלטונית המכונה לרוב "סטאטיזם" (Statism), ולא לכל סוגי הריכוזיות באשר הם.

[3] ההתייחסות כאן למושג "דת" הינה כוללנית ואינה מלווה בהגדרה מקיפה, ובוודאי שלא תהיה תקיפה לכל סוגי והיבטי הדתיות והדת באשר הם.

ג'וני גרין

ג'וני הוא מקים ועורך האתר. ראו עמוד "אודות".