Print Friendly, PDF & Email

רשומה זו פורסמה במקור בעיתון גלובס ב-7.3.22

נראה שהתמסד במחוזותינו טקס אזכרה המתקיים מדי שנה יחד עם פרסום מדדי “אמון הציבור” השונים. הקהילה המשפטית בישראל נקראת להשתתף ב”יורצייט” השנתי, עם שלל הספדים ודיונים, לרגל פטירתו של אמון הציבור במערכת המשפט ככלל ובבתי המשפט בפרט. מרכיב מרתק במיוחד בפולחן חוזר זה הוא תגובות חברי אותה הקהילה, אשר נראית לעתים דומה יותר ויותר לחמשת שלבי “קובלר-רוס” להתמודדות האדם עם מחלה סופנית או עם אבל.

ישנם המצויים עוד בשלב הראשון – הכחשה. לפי ויקיפדה, “בשלב זה החולה לא מאמין לידיעה על המחלה ועל הסוף המתקרב, ומשוכנע שמדובר בטעות”. נשיאת העליון בדימוס דורית בייניש טענה לאחרונה בתוקף שהירידה באמון הציבור בבית המשפט מקבלת תהודה אשר “אינה משקפת מציאות”, וכי “גם היום יש אמון ברחוב הישראלי והערכה רבה לבית המשפט.” זאת, חרף שורת מחקרים אמפיריים שאינם במחלוקת ממשית, לרבות מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לפיו שיעור הנשאלים אשר השיבו שאין להם אמון בבית המשפט העליון עלה מכ-30% ב-2003, לכ-50% ב-2021. היא אינה היחידה, ועמה קיימת כנראה קבוצה קטנה של “מכחישי אמון הציבור”.

יש שהתקדמו כבר לשלב השני – כעס. לפי ויקיפדיה כעס זה “מופנה לעיתים קרובות החוצה, כלפי הסביבה, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה”. המצויים בשלב זה מאשימים דווקא את מבקרי מערכת המשפט. על גבי עיתון זה השופט בדימוס אליקים רובינשטיין תלה את ירידת אמון הציבור בכך ש”ציבורים לא מבוטלים בישראל הולעטו לאורך זמן, לפעמים אף הוסתו, במסרים בוטים נגד בית המשפט העליון.” באופן דומה, ענת רוזיליו מקרן ברל קצנלסון תהתה – “מי היה מאמין שאחרי שנים של מסע להשחרת מערכת המשפט, אמון הציבור בה ירד?”. באותו המאמר טענה רוזיליו כי בשנים האחרונות “שינוי מהותי במערכת המשפט לא היה, החלטות חסרות תקדים של בג”ץ גם לא זכורות, והאקטיביזם השיפוטי רק נסוג לאחור.” ללמדך כי גם אלו המצויים בשלב הכעס עוד לא בהכרח התגברו על שלב ההכחשה.

כעת מתגלה לנגד עינינו השלב השלישי – הלא הוא שלב המיקוח. ד”ר אדם שנער ופרופ’ יניב רוזנאי טענו לאחרונה בעיתון זה (על בסיס מאמר שפרסם ד”ר שנער בבלוג אייקון בשנה שעברה) כי צורת מדידת אמון הציבור אינה מדויקת דיה כדי להסיק ממנה מסקנות אודות הגורמים לירידה; וכן כי, בעצם, ירידת האמון בבית המשפט כלל אינה צריכה להדאיג אותנו, בין לאור מגמות השוואתיות מקבילות ובין לאור הירידה הכללית באמון הציבור בכלל מוסדות השלטון השלטון. שלב זה אמנם מהווה התקדמות משלבי ההכחשה והכעס הקודמים, אך לבסוף המיקוח אינו משכנע.

בנוגע לטיעון הראשון, על אף שיש בו קורטוב של צדק, נראה שהכותבים אינם עושים חסד עם המדדים השונים ובמיוחד עם המכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר שלא כמו הטענה העולה מן המאמר, בהחלט שואלים מגוון רחב של שאלות שיש בהן להעיד על מגמות שונות. מפאת קוצר היריעה נניח טיעון זה בצד.

כך גם, בנוגע לטיעון ההשוואתי לפיו אמון הציבור כלפי מוסדות השפיטה נמצא בירידה במדינות רבות, ניתן להסביר ירידה זו על ידי התעצמות עולמית של בתי המשפט בכל העולם הדמוקרטי, מגמה מתועדת היטב. כלומר, הביקורת כלפי בתי המשפט כאחראי ראשי לירידת אמון הציבור בו אינה נחלשת רק בגלל שמדובר בתופעה גלובלית, והיא כנראה תקפה כאן כפי שהיא תקפה במקומות רבים אחרים.

אך כאן אבקש להתייחס בעיקר לטיעון השני המוצג במאמרם של רוזנאי ושנער. על אף ההתלהבות המחודשת (והמוצדקת) מחשדנות בריאה כלפי מוסדות השלטון בחברה חופשית, הכותבים מפספסים נקודה שהיא אולי הבסיסית ביותר בכל דיון אודות אמון הציבור בבתי המשפט.

בית המשפט הוא אכן, מטבעו, מוסד אנטי-רובני – לעתים קרובות הוא יכריע נגד דעות חולקות של חלקים נרחבים בציבור, ואפילו כנגד העדפתם של רוב הציבור. השופטים הם על פי רוב “מבודדים”, בכוונה תחילה, מפני השפעה ישירה של דעת קהל פופולרית, וכן אינם נתונים לבחירה מחודשת ולהחלפה על ידי הציבור עצמו (זאת, אפילו בשיטות בהן הליך המינוי הוא פוליטי ונעשה ע”י נציגי הציבור). אין צורך להזדקק לדוגמאות רחוקות של פליטים או מיעוטים נרדפים – גם בסכסוך עסקי בין פלוני לאלמוני, הציבור עשוי לאהוד את האחד בעוד שבית המשפט יכריע שדיני החוזים דווקא עם השני. במשפט פלילי, בית המשפט עשוי לזכות נאשם מביצוע עבירה, כאשר האזרח מן הישוב סבור שדווקא היה צריך להרשיעו. וכן הלאה.

כמובן שמדובר בפיצ’ר, לא באג. כמיישב סכסוכים ובמסגרת החלת הדין, בית המשפט עשוי לקבל הכרעות אשר תוכנן ותוצאותיהן אינן לטעמנו. השופט אמור להחיל את הדין, וכציבור אנו רוצים שיעשה בדיוק כך – על אף שלעתים מלאכה זו מתנגשת עם העדפת הציבור לגבי ההחלטה בפועל בפסק דין כזה או אחר. קיים מתח מובנה בין הכללים אותם קובעים הציבור בחקיקה ובדין, לבין פתרון מועדף על ידי הציבור במקרה מסוים הנידון בפני בית המשפט.

וכאן נמצא הקאץ’. מקור הלגיטימציה היחיד של בית המשפט הינו שהוא עושה אך ורק כך – מחיל את הדין. אמון הציבור משמעו המידה בה הציבור משוכנע שבית המשפט מבצע את תפקידו באופן שנאמן לדין עצמו. הדבקוּת בדין היא הסיבה העיקרית שבגללה הציבור אינו עולה על בית המשפט עם לפידים וקלשונים (או עם D9). הציבור שלם עם בית משפט אך מתקומם נגד בַּיִת של שופטים.

דווקא תשובות הנסקרים במדד הדמוקרטיה תומכות בכך. מעל 80% (!) מהנסקרים השיבו שעמדותיהם הפוליטיות של שופטי העליון הן בעלות השפעה כלשהיא על החלטותיהם המקצועיות (ושיעור זה עלה באופן מובהק מאז 2018). 51% בלבד (!) מהנשאלים היהודים סבורים שבית המשפט העליון מתפקד בענייניות ובמקצועיות – חפיפה קרובה לאותם 48% שנותנים אמון בבית המשפט.

בכך רוזנאי ושנער טועים כאשר מניחים שפסיקה “לא פופולרית” גורמת לירידה באמון הציבור – האדם ברחוב מוכן לקבל פסיקה שאינו מסכים עמה, כל עוד שהוא מקבל שההכרעה נעשתה על בסיס הדין. לכל היותר, טענתו תהא מופנית כלפי “הדין” עצמו ולא כלפי מיישמיו. 

לעומת בית המשפט, הכנסת והממשלה יכולים “לסבול” מידה ירודה של אמון ציבורי, משום שחבריהן נתונים להחלפה בבחירות כל כמה שנים ספורות. נציגי הציבור נתונים לשלל לחצים מצד המיוצגים, והם משתדלים לרוב להגיב לרצונות הציבור ולהתאים עצמם אליהם. ההשפעה היא כפולה: ראשית, כאשר הציבור אינו מרוצה מנבחריו עומדת לו האפשרות להמתין מעט זמן ולהצביע נגדם בבחירות הקרובות (שהן על פי רוב תדירות למדי). שנית, עצם מעמד חברי כנסת וממשלה כ”נציגים נבחרים” מעניק להחלטותיהם לגיטימציה מסוג מאוד אחר – רבים בציבור מוכנים לקבל תוצאות שאינן לרוחם בגלל שהם מקבלים את כללי המשחק הדמוקרטי. כך, הם יכולים לכבוש כעסם ולשמור את הלפידים במחסן.

בית המשפט אינו נהנה מפריבילגיה זו ועל כן אינו יכול לשרוד ללא אמון הציבור; אין מנגנון “מפצה” אשר מעניק לו לגיטימציה חלופית כאשר מאבד את אמון הציבור. היות בית המשפט מוסד אנטי-רובני היא הסיבה הראשית והעיקרית בגללה עלינו להיות מודאגים, מודאגים מאוד, מירידה באמון הציבור. אמון הציבור כי בית המשפט פוסק לפי הדין – לא לפי גחמותיו השרירותיות, לא לפי “ערכי יסוד” עמומים, לא לפי “סבירות” אקראית, לא לפי “פרשנות תכליתית אובייקטיבית” המנותקת מלשון החוק, לא לפי העדפות השופט לגבי מדיניות “ראויה”, אלא הדין בלבד – הוא-הוא הבסיס היחיד המאפשר לבית המשפט לעשות את מלאכתו ולהכריע בסכסוכים, אפילו כשההכרעה אינה נעימה לנו. בשונה מהכנסת ומהממשלה, בית משפט ללא אמון ציבורי חי על זמן שאול.

מבחינה זו צודקים המבקרים, וטועים שנער ורוזנאי. בעשורים האחרונים בית המשפט הרים עוגן והחל והחל מפליג ברחבי ימות ה”צדק”, “זכויות היסוד” וה”מהות”, תוך ויתור על מה שנהוג היה לכנותו “הדין” לטובת “מוסר וערכים” עמומים המתמצים, בסופו של יום, בשיקול דעת שיפוטי-אישי בלתי מוגבל. הגורם הראשי לירידת אמון הציבור במערכת המשפט הוא הניתוק ההדרגתי של בית המשפט העליון (והערכאות הדיוניות אחריו) מהדין לגופו.

אחתום עם דבריו של נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, בבג”צ 732/84 צבן נ’ השר לענייני דתות: “זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על-פי הדין… אמון הצבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק, כי חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה.”

יש עוד המון מה לומר על נושא חשוב זה. תקוותי היא כי במקום להמשיך לשלבים הבאים במודל קובלר-רוס, שהם דיכאון ולאחר מכן השלמה, נוכל להלחם במחלה של ירידת אמון הציבור בבתי המשפט. אל לנו להמעיט במשמעותו של אמון הציבור, כפי שאל לנו לעצום עיניים לחשיבות הנאמנות לדין בבסיסו.

ג'וני גרין

ג'וני הוא מקים ועורך האתר. ראו עמוד "אודות".